"אנחנו מאמינים שמשהו לא בסדר איתנו, למרות שאיננו מסוגלים להגדיר מה 'המשהו' הזה. עם אמונה זו, אנו יכולים לחיות את חיינו הבוגרים תוך שאנו בשקט מְגַנים את עצמנו ומטילים ספק בעצמנו, כדרך חיים נורמלית." (הספר הגדול האדום באנגלית, עמוד 30)

בשלב שבו רובנו הגענו ל-ACA כבר ניסינו גישות שונות להשתנות, שאולי עזרו לנו להתקדם קצת, אבל הסבל וההזקה העצמית [self sabotage] בָּעוֹמֶק נמשכו. כבר היינו מודעים לדפוסים, אבל לא ידענו איך להפסיק אותם.

היה לנו קל לחשוב שקיים משהו לא בסדר שאותו איננו מסוגלים להפסיק. חשבנו שנִידוֹנוּ לגורל זה, וחוסר התקווה שבו הנציח את ההתנהגויות הלא מתפקדות ואת דפוסי ההתמכרות שלנו. דבר זה עזר לנו להרגיש לבד ומבודדים, מפחדים לצאת מהמסתור ולחשוף את השורשים שכה התביישנו בהם.

אם אנו ברי-מזל ואמיצים מספיק לתרגל את ההחלמה של ACA, אנו מתחילים לבצבץ החוצה מהאופי "דמוי-הקללה" של מחשבות מכאיבות אלה. אנו חשים הבזקים של תקווה והבטחה שיש דרך להפסיק לחזור על דפוסים מכאיבים אלה. אנו יכולים להפסיק לגנות את עצמנו ולהטיל ספק בעצמנו על ידי כך שנדבר את האמת שלנו בסביבה בטוחה ואמפטית עם חברי ACA אחרים. אנו מגלים שאיננו לבד. אחרים חשו את אותו גינוי עצמי ואותה הטלת ספק עצמי. הבנה זו עוזרת לנו להשתחרר. אנו מתחילים לבנות גשרים שפותחים אותנו לחופש חדש ולאהבה עצמית חדשה שהיא למעשה מה שכמהנו לו.

היום אני אמשיך לנהוג בכנות לגבי הספקות העצמיים שלי ואפתח מספיק אומץ כדי לספר את הסיפור שלי. אני אזכור שאני לא לבד במסע הזה.