"הניסיון שלנו מראה שאי אפשר להחלים בבידוד." (הספר הגדול האדום באנגלית, עמוד 127)

רבים מזיכרונות הילדות שלנו סובבים סביב הבידוד שחשנו בבתים בהם גדלנו. אולי היו לנו רק מעט חברי ילדות, או כלל לא. יצירת חברויות יכלה לשים אותנו במצב שבו הם ירצו לבוא אלינו הביתה – ולא יכולנו להסתכן בכך.

היעדר חברויות קרובות העמיק את העצבות והבדידות שכבר חווינו על בסיס יומיומי. הבדידות הזאת השפיעה עלינו גם כאנשים מבוגרים בכך שחשנו מבוכה חברתית [social awkwardness] שֶתִידְלֵקָה הן את ההתמכרות שלנו והן את ההתבודדות שלנו.

חווינו תחושת לבד אפילו בתוך קהל רב; והרגשנו בודדים אפילו כאשר היינו במערכת יחסים. פחד מכישלון, היעדר אמון ופחד מנטישה רק החמירו את המצב בכך שהובילו רבים מאיתנו לבחור אנשים שגם להם לא היו כישורים למערכות יחסים בריאות.

הגעה לפגישות ACA היא הצעד הראשון בשבירת דפוס הבדידות והבידוד. ככל שאנו ממשיכים לחזור, אנו נדהמים לשמוע אחרים בחדר מספרים את הסיפור שלנו. אנו לומדים להבין שאיננו חייבים להיות לבד באומללות שלנו; מצאנו אנשים שיאהבו אותנו ויקבלו אותנו, אפילו לפני שאנחנו מסוגלים לאהוב ולקבל את עצמנו. ב-ACA אנחנו בבית, אולי בפעם הראשונה בחיינו.

היום אני אאפשר לחבריי ולחברותיי ב-ACA לגעת בחיי ואדע שהם יתמכו בי במסע שלי.