"‏כיום, כאשר אני מתנהג/ת באופן כפייתי, אני לוקח/ת נשימה עמוקה ממה שאני עושה כדי למַתֵן את ההתנהגות שלי. לפעמים אני ממש צריך/ה להגיד בקול רם, 'אני מוסר/ת את זה לאלוהים'. " (הספר הגדול האדום באנגלית, עמוד 138)

בבתים שלנו יש מזגנים עם בקרת טמפרטורה אוטומטית. החימום לא מתחיל לפעול לפני שהתרמוסטט מזהה שהאוויר לא חם מספיק, והמיזוג עושה את ההפך.

תהליך זה של ויסות (הסדרה בהתאם למידה או לפרופורציה) לא היה קיים במשפחות המוצא שלנו. כמעט כל סיטואציית חיים זכתה או לתגובה מקסימלית או להתעלמות (הכחשה). הורה היה יכול לזעום על פקק תנועה, אבל לעולם לא לדבר על מוות טרגי שהתרחש במשפחה.

היעדר זה של ויסות או של מתינות בתגובה לאירועי חיים, שלח את רובנו אל חיינו הבוגרים ללא מודלים אפקטיביים לחיקוי או דרכים קבילות להתמודד עם הרגשות שלנו. היו לנו שני מצבים – MAX ON או MAX OFF ['עוצמה מקסימלית' או 'עוצמה מינימלית'], ולא הבנו לָמה. התפרצנו בכעס ולא היה לנו מושג למה לא היינו מסוגלים להתאבל על אירועי חיים רציניים. עכשיו אנו יודעים שתוּכְנַתְנוּ להיות ככה.

ב-ACA, עם הצעדים והעזרה של חבריי ACA אחרים, אנו לומדים שאיננו לבד. אנו משיגים שלווה ויכולת להעריך באופן מחושב אירועי חיים, ואז להחליט על נתיב פעולה הגיוני, אם נדרשת פעולה. אנו לומדים לעשות את חלקנו ואז "להרפות ולתת לאלוהים" [“Let Go and Let God”]. תוך כדי התהליך הזה, אנו זוכים בשלווה.

ביום הזה אני אבחר תגובה מְווּסֶתֶת לסיטואציה. אני אבחר לא להשתמש בהתנהגויות של תגובתיות או של הכחשה שלמדתי בילדות.