"לרבים מאיתנו יש ילדים שייתכן וגם הם יגדלו יום אחד להיות ילדים בוגרים שמתאימים לחברוּת ב-ACA, וזאת עקב העובדה שהעברנו אליהם את המחלה של חוסר תפקוד משפחתי." (הספר הגדול האדום באנגלית, עמוד 156)

אנו זוכרים ששאלנו את עצמנו כילדים למה בשבילנו החיים היו כל כך זוועתיים בעוד שאצל ילדים אחרים זה לא ככה. פנטזנו על איך אנחנו נתנהג אחרת עם הילדים שלנו. הם לעולם לא ירגישו ככה כי נהיה ההורים הטובים ביותר – ההורים שתמיד רצינו.

למרות זאת, רובנו לא הצלחנו להגשים את הפנטזיה הזאת. רצינו להתנהג כמו הורים אוהבים, אבל לעתים קרובות מצאנו את עצמנו עושים את ההפך. מה היה לא בסדר איתנו? אלה היו הילדים הקטנים שלנו, למה לא יכולנו להתנהל אחרת? ותחושת האשם התחילה להכות בנו כמגיפה. עדיין לא הבנו שההשפעות של ילדותנו היו טבועות כל כך עמוק בתוכנו. לא משנה מה הבטחנו לעצמנו, לא משנה כמה כנים היינו, חזרנו על אותן התנהגויות.

ב-ACA אנו חשים הקלה לשמוע אחרים מדברים על אותה תחושת אשם, על חוסר היכולת שלהם להיות ההורים שהם רוצים להיות. זו הקלה לדעת שאנחנו לא לבד.

פה אנו לומדים שהדרך לרפא את הקשר עם ילדינו היא לרפא תחילה את עצמנו על ידי החלמה מהחבילה שסחבנו מהילדות של עצמנו. תוך שאנו עושים זאת, אנו מתחילים לזקוף את ראשנו ולשחרר את עצמנו מתחושת האשם שמשאירה אותנו תקועים. אנו מתחילים לשנות את דרכי הפעולה שלנו.

היום אני אתמקד בהחלמה של עצמי וארפא את עצמי תחילה, בידיעה שזו הדרך לכך שתהיה לי ההשפעה החיובית ביותר על היקרים לי.