"‏אנו נעצרים באמצע משפט אם אנו יורדים על עצמנו או מבקרים את המחשבות או את ההתנהגות של עצמנו. אנו מזהים את מקור השליליות – שזה המבקר/ת הפנימי/ת שנמצא/ת בתוך כל ילד בוגר וילדה בוגרת." (הספר הגדול האדום באנגלית, עמוד 299)

מי אומר לנו כל יום אם אנחנו עומדים בסטנדרטים או לא?

מי שוכב ער בלילה ועובר בראש על כל ה-"הייתי יכול/ה" או "הייתי צריך/ה" לגבי היום שחלף או ימים שחלפו?

לא נולדנו עם בושה. היא הוחדרה בנו. לא היה לנו את הניסיון הדרוש כדי לאֶמוד או לדחות את הבושה הזאת כשהיינו ילדים, אז נאלצנו לקבל אותה על עצמנו. אבל מי שומר את הבושה חיה בתוכנו כיום?

אלה המבקרים הפנימיים שמשקפים את הקולות השליליים מן העבר. אבל היום יש לנו את הבחירה לשנות את הקול הזה – לחיות את החיים לפי התנאים שלנו ולקבור את ה"הייתי יכול/ה" ו"הייתי צריך/ה". איננו חייבים יותר להקשיב למסרים שמשאירים את הבושה חיה במחשבות שלנו כל יום.

מי קובע את ערכנו אם אנחנו לא מעריכים את עצמנו?

ב-ACA מקבלים אותנו על מי שאנחנו. אנו חוברים יחד, לא כדי לקונן על כך שאיננו מושלמים, אלא כדי למצוא "את האומץ לשנות את האחד/ת שאני יכול/ה, ואת החכמה לדעת שהאחד/ת הזה/הזאת הוא/היא אני."(*) כוחנו כקבוצה נותן לנו את האומץ הזה ומחזק בנו את הידיעה שאנחנו אנשים בעלי ערך, ותמיד היינו.

היום אני אביט בעצמי דרך העיניים של חבריי וחברותיי ב-ACA ו'הכוח העליון' שלי. בִּמקום להקשיב למבקר/ת הפנימי/ת שלי, אני אאמין למה שהם אומרים – שאני בעל/ת ערך.