"ילדים בוגרים אלה לעתים נדירות עוצרים כדי לראות שהמַספיקוּת העצמית [self-sufficiency] שלהם היא כסות לפחד מדחייה, שלפי מחשבתם עלולה להופיע אם יבקשו עזרה." (הספר הגדול האדום באנגלית, עמוד 102)

לרובנו לא היה מישהו שעליו יכולנו לסמוך בעקביות כילדים. היה נראה שכולם סביבנו לכודים בחוסר התִפקוד, ואנו נותרנו לנהל את העניינים שלנו בכוחות עצמנו. פיתחנו מַספיקוּת-עצמית ולפעמים אפילו שיבחו אותנו על היכולת הזאת שלנו.

כאנשים מבוגרים, המַספיקוּת-העצמית שלנו הפכה לדרך לשלוט בדברים סביבנו. אם עשינו הכול בכוחות עצמנו, אז לא היינו צריכים להסתמך על אף אחד אחר, במיוחד מכיוון שהניסיון הראה לנו שמרבית האנשים אינם אמינים בכל מקרה.

אפילו בהחלמה, חלק מאיתנו נאחזנו בָּמַספיקוּת-העצמית שלנו ונמנענו מלבקש עזרה כי התקשינו להאמין שאכן יעזרו לנו. ופשוט לא היינו מוכנים להרשות לעצמנו לחוות שוב דחייה.

אבל תוך שהמשכנו להגיע לפגישות, שמענו בהדרגה את האמיתות שלהן היינו זקוקים והלכנו והתחזקנו. למדנו להרשות לעצמנו להרגיש פגיעים ולתת אמון שעזרה אכן זמינה לנו אם נבקש – עזרה בהחלמה שלנו, עזרה בחיי העבודה שלנו ועזרה בחיים האישיים שלנו.

היום אני אתן לעצמי את המתנה לבקש עזרה, בין אם זה להחלמה שלי או בכל דבר בחיי.