"לפעמים הצעדים עובדים אפילו אם האדם נובר בהם כמו ילד סרבן שמחטט עם המזלג בצלחת לא מושכת של תרד. דרכי ביניים כאלה לעתים קרובות יוצרות את חוסר הנוחות האישית שמניעה את הילד הבוגר לעשות פעולות משמעותיות יותר ולגדול." (הספר הגדול האדום באנגלית, עמוד 93)

ילדים בוגרים רבים מצטרפים ל-ACA וממשיכים לבוא במשך שנים. אבל נראה כאילו אין כמעט שינויים בחייהם כי הם מדברים על אותם דברים בכל פעם שהם משתפים. ייתכן שהם אפילו מתלוננים על היבטים מסוימים של התוכנית, כביכול בתור הסיבה לכך שהם לא משתנים. אלה מאיתנו שלא מסוגלים להשתחרר מאופיינו השיפוטי, חושבים שאנשים אלה פשוט לא עובדים את התוכנית "נכון". אנחנו תוהים למה הם בכלל טורחים להגיע.

אבל ראינו את זה קורה פעם אחר פעם: אצל אנשים שממשיכים להגיע מספיק זמן מתחילה תזוזה בדרך שבה הם חושבים ומגיבים. זה כאילו שלפתע הם קולטים שהם היו תקועים ושעכשיו הגיע הזמן לעשות משהו בקשר לזה. אולי סוף סוף הם מתחילים להרגיש מספיק לא בנוח עם הדרך שבה הדברים היו, ובגלל שלמעשה הם כן הקשיבו כל השנים הללו, הנורה נדלקת. במקרים שכאלה, זה יכול להיות מָפעים לראות את כוחה של התוכנית בשידור חי.

היום אני לא אשפוט איך אדם אחר עובד, או לא עובד, את תוכנית ACA. זה לא התפקיד שלי. אני אתמקד בעצמי ובהחלמה האישית שלי.