"היו הורים שעל דרך השגרה מצאו פגם במחשבות או בהישגים שלנו ללא כל רשעות לכאורה. אילו נשאל, ההורה או המבוגר האחראי יגיד לכם שהכוונות שלו או שלה היו טובות. " (הספר הגדול האדום באנגלית, עמוד 36)

‏‏הרגשנו כאילו לא יכולנו לעשות שום דבר כמו שצריך. כי באמת לא יכולנו. לא משנה מה היו הכוונות של מי שגידלו אותנו, חיצי הרעל הרגשיים עפו עלינו מהר ובשצף וננעצו עמוק. אפילו שנים ארוכות לאחר שעזבנו את הבית, נשאנו את הקול הביקורתי הזה איתנו; רק שעכשיו הוא הופנם בתוכנו.

אמרנו לעצמנו שאנחנו סתם מתלוננים, שהתגובות שלנו מוגזמות, שאף אחד לא התכוון לגרום לנו נזק: שזה הכול היה רק בראש שלנו. שמה שאנחנו צריכים זה לתפוס את עצמנו בידיים, להתחשל ולהפסיק לקחת הכול כל כך ברצינות.

הפנמת המסרים האלה במשך זמן כה רב הותירה אותנו לא מסוגלים לתבוע את הזכות המוּלדת שלנו לשלווה, שדרושה כדי שנוכל להתמודד עם אתגרי החיים בדרך בוגרת.

ב-ACA אנחנו סוף סוף מסתובבים לאחור כדי להתייצב נוכח עצמנו ונוכח העבר שלנו. לאחר שאנו מסיימים את צעד חמש ב-ACA, יורד מעלינו נטל. אנו יכולים לראות מהיכן הגענו, מי אנחנו באמת ומי אנחנו יכולים להיות. אנו מודים לכך שהתחלנו להטיל ספק בקולות בתוך הראש שלנו, תוך שאנו מתחילים לקיים איתם דו-שיח ולאתגר אותם. אנו כבר לא דוחפים את הקולות האלה הצידה. אנו מזמינים אותם להישאר ויושבים איתם. אנו רואים את הסיפור שלנו נפרש לפנינו תוך שאנו כותבים ומדברים. אנו רואים את האדם הקטן האמיץ שניצב מול ילדוּת מלאה בספק ובבושה – ויש לנו חמלה כלפי עצמנו. אנו מוצאים את השלווה שלנו.

היום אני אכבד ואוקיר את הילד/ה בתוכי שמעולם זה לא היה באשמתה, אז והיום.