"אין כוונה בשנים-עשר הצעדים של ACA להטיל אשמה על ההורים או מי שטיפלו בנו, אך אסור גם שהילד הבוגר יגונן על ההורים בתהליך עריכת "רשימות המִמְצָאִים" [inventory]." (הספר הגדול האדום באנגלית, עמוד 109)

גינוי עצמי או כעס על עצמנו כשאנחנו חושבים שלא עשינו משהו "כמו שצריך" אלה שאריות מהילדות הלא מתפקדת שלנו. התנהגות זו תוכנתה לתוכנו. ב-ACA אנו לומדים לשנות זאת על ידי כך שאנחנו מתכנתים את עצמנו מחדש להיות טובי לב הן כלפי ה'ילד/ה הפנימי/ת' והן כלפי העצמי הבוגר שלנו.

כשאנו מתפתים להישאר תקועים בהאשמת הורינו בכל מה שלא עובד בחיים שלנו, אנחנו נזכרים ש-ACA אינה תוכנית של האשמה. אנוחנו חוזרים אל העבר כדי ללמוד מדוע אנו חושבים ומתנהגים כפי שאנו עושים, וכדי ללמוד כיצד לשנות את דפוסי החשיבה שלנו. ואנו לוקחים אחריות על הפעולות של עצמנו כאנשים מבוגרים.

כשאנחנו שואפים לסלוח להורינו כדי שנוכל לשחרר את הטינה, זה לא אומר שאנחנו סולחים על המעשים שלהם. אנו לומדים לסלוח לָאדם בנפרד מהפעולה. אי-תפקוד זו מחלה משפחתית שעוברת מדור לדור. למרות שאנו סולחים, יכול להיות שעדיין יהיה צורך להתנתק מהאנשים שממשיכים להיות לא מוּגנים עבורנו.

אנחנו מזהים מה המקור של התנהגויות ההרס העצמי שלנו ויודעים שאיננו חייבים להמשיך לדבוק בהן. אנו מקבלים את העובדה שאנו אנושיים, וככאלה, אנו יודעים שבהכרח נעשה טעויות. אבל אנחנו לא טעות ומעולם לא היינו טעות.

היום אני אכבד את עצמי בתור החבר/ה הטוב/ה ביותר של עצמי. אני אפסיק את המעגל של ההתעללות הרגשית העצמית שלמדתי לאורך דורות של חוסר תפקוד.