"לפני שמצאנו את ההחלמה ב- ACA, הדחקנו את הרגשות שלנו והיינו אחראיים יתר על המידה. ניסינו לחזות את הצרכים של אחרים ולענות על צרכים אלה כדי שלא יינטשו אותנו." (הספר הגדול האדום באנגלית, עמוד 94)
רובנו מיקדנו את כל מאמצנו בבני/ות-זוג, בדמויות משמעותיות אחרות בחיינו או בילדים שלנו, בניסיון לעשות כל מה שאפשר כדי שיהיה להם נוח ושהם יהיו מאושרים. יכול להיות שבילינו יותר מדי זמן עם הילדים שלנו והחברים/ות שלהם באופן שהיה פולשני וגרם להם לאי-נוחות. בגלל שפחדנו מנטישה, יכול להיות שהקרבנו את עצמנו בניסיון לשמור שבן/ת- הזוג שלנו לא ישתעממו מאיתנו.
פעולות אלה מנעו מאיתנו להודות בדברים כמו "אני עייפה. אין לי חשק. אין לי זמן.". בסופו של דבר, התחילה להתעורר בנו התנגדות ואף טינה לאדם האחר. הגיע לנו לעשות דברים שרצינו לעשות, וגם בני המשפחה שלנו היו זקוקים למרחב לנשום, לעשות את הבחירות של עצמם בעצמם, לעשות טעויות וללמוד מהן.
עם ההחלמה בתוכנית ACA , אנו סוף סוף קולטים את המסר שזה בסדר להניח לאהובים עלינו ללכת בדרכם שלהם. זה בסדר להניח להם למצוא אושר דרך פעולות שהם עצמם עושים. לא להיות מעורבים כל הזמן בחייהם לא אומר שהם יינטשו אותנו. למעשה, זה יכול לחזק את הקשר ביננו כאשר כל הצדדים מרגישים שהם יכולים להיות אחראיים לעצמם.
היום אני אזכור שאני לא צריכ/ה לנהל כל פרט ופרט בחיים של הקרובים לי. הם לא יינטשו אותי רק בגלל שאני מניח/ה להם לחיות את חייהם.