"כשאנו בוחנים את טבען המדויק של הטעויות שלנו, מתברר לנו שפגענו בעצמנו מתוך התחושה שאנחנו בלתי-קבילים, נחותים או אבודים." (הספר הגדול האדום, באנגלית, עמוד 198 )
במשך שנים האשמנו את עצמנו על הכול – מה שאנחנו עשינו ומה שאחרים עשו. כדי לשמור על 'שלום בית', עשינו כפרות, הן מילוליות והן לא-מילוליות, כלפי אנשים מסוכנים ] unsafe ,] ולעתים קרובות אפילו אלימים, בחיים שלנו. היינו הסמרטוט שגידלו אותנו להיות. הסתרנו את ההרגשות שלנו ולא בטחנו באף אחד .
חלקֵנו, גם אחרי שהתחלנו בתהליך ההחלמה ב – ACA , המשכנו לסגור את הדברים בפנים והתפלאנו מדוע אנחנו לא משתנים. איכשהו פרשנו את הרעיון של "למסור את זה לאלוהים" כאילו המשמעות היא שרק נתפלל שהדברים הלא נוחים בחיים שלנו יילקחו מאיתנו. חשבנו שזה לא קביל לבטא את ההרגשות שלנו כלפי אחרים, במיוחד כעס . עכשיו אנחנו רואים כעס כרגש נורמלי ובריא שעוזר לנו לדעת מתי אנחנו צריכים להציב גבול, לצאת מסיטואציה ספציפית או להתנתק מקשר לא בריא. איננו מתעלמים יותר מאיך שאנחנו מרגישים .
ייתכן שנערוך רשימה של טריגרים כדי לעזור לנו לזהות ולהיות במגע עם ההרגשות שלנו. אולי נחזיק רשימות של רגשות כדי לזהות באופן מדויק יותר מה אנחנו מרגישים. אנו מבינים שאפילו ההרגשות שנדמות שליליות, הן חלק מהמתנה של להיות יצור אנושי שלם.
היום אני אשב עם ההרגשות שלי במקום לסלק אותן הצידה. ואז אעשה טלפון כדי לשתף אותן עם חבר/ה למסע.