"עדיין ילדינו ומערכות היחסים שלנו הוכתמו בחוסר התפקוד שלנו. שחזרנו את הנטישה והאבדן של ילדותנו." (הספר הגדול האדום באנגלית, עמוד 21 )
רבים מאיתנו ניסו לגדל את המשפחות שלנו אחרת. אבל בלי ACA , או סוג התערבות אחרת, אנחנו היינו כמו ההורים שלנו – יכולנו לתת רק את מה שיש לנו. זה אומר שעשינו הרבה בחירות שגויות. ייתכן שאפילו הפכנו למנוכרים מהילדים שלנו, וגילינו שהם התנגדו לנו, בדיוק כפי שאנחנו התנגדנו להורינו .
ACA נותנת לנו את האפשרות לבחור: להישאר ולהחלים בדרך שעשויה יום אחד לתקן את מערכות היחסים שלנו, *או* להרגיש חסרי תקווה ולהמשיך למלא את עצמנו בהאשמה-עצמית ובבושה.
אם בחרנו ב- ACA , אנחנו חייבים לשחרר את העובדה שלא מצאנו עזרה בשלב מוקדם יותר, כשזה היה יכול למנוע כל כך הרבה כאב. אנו משלימים עם כך ששינוי לוקח זמן, אז אנחנו "שומרים ראש על הכתפיים" ומתמקדים בלדאוג ולטפל בעצמנו. בקצב שאפשרי לנו, אנו לומדים להיות נוכחים בדרך בריאה עבור ילדינו. אם אנחנו מנותקים מילדינו, יש בנו תקווה שהם יחזרו אלינו, אבל אם הם לא, אנו ממשיכים לאהוב אותם ומתפללים שהם ימצאו את דרכם.
היום אני אדאג ואטפל קודם כל בעצמי. רק אז אוכל להיות זמינ/ה למשפחה שלי, אם הם יבקשו תמיכה רגשית.