"העצמי הכוזב שלנו חותר ללא הרף להשיג חיבה, הכרה או תשבחות מבחוץ, אך בסתר ליבנו אנו מאמינים שאיננו ראויים לכל אלה." (הספר הגדול האדום באנגלית, עמוד 7)
רבים מאיתנו בילו 'נצח' בניסיון להפגין חזות של מי ששולטים במצב, כשאנו מנסים להשיג אישורים מאחרים בכך שננהג או נתלבש בדרך מסוימת. נשאנו עיננו אל מי שנראו בטוחים יותר בעצמם כדי שיגידו לנו איך לחשוב ולהרגיש. בעשותנו כך, למדנו לא לבטוח באינטואיציה של עצמנו. היינו לחלוטין נתונים לחסדיהם של אחרים. היינו מנותקים מהעצמי הפיזי והרגשי שלנו.
כשסוף סוף קיבלנו הכרה כלשהי – אולי בעבודה אחרי שעבדנו כמעט סביב השעון – תחושת הסיפוק שחשנו הייתה קצרת יומין. עמוק בפנים "ידענו" שלא היינו ראויים להכרה הזאת כי הקול הפנימי הביקורתי שלנו היה אומר, "אילו הם היו רואים את מי שאני באמת, זה לא היה קורה".
אבל, תוך כדי שהחיים משתנים בהחלמה ב-ACA, כעת אנו מוצאים את ההערכה העצמית שלנו בתוכנו ובקשר שלנו עם 'הכוח העליון' שלנו, ולא מחפשים אותה אצל אנשים אחרים. אנו נותנים לשלום של תוכנית ACA לגדול בתוכנו, כל פעם ליום אחד, דרך כנות בלתי מתפשרת, כשאנו משתדלים להכיר ולהבין את 'הילד הפנימי' שלנו. אנו מפסיקים לרַ צות אנשים אחרים כי זה גורם לנו נזק עמוק. סוף סוף אנו הופכים להיות המרכז של החיים שלנו, עם הורה פנימי אוהב שלא ינטוש אותנו.
היום אני שמ/ה את עצמי במקום הראשון ומניח/ה לאחרים לחשוב מה שהם רוצים. אני מספיק/ה בדיוק היכן שאני נמצא/ת ברגע זה.